"זהו אני לא יכולה יותר…עצוב לי ולבד" בכתה סתיו מעבר לקו הטלפון. "שכחו אותי. אף אחד לא מתקשר ושואל לשלומי. הבית קר ושקט. זו רק אני וארבע קירות. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה."
הלב שלי התכווץ לנוכח וידוייה הכנים של סתיו, רווקה בת שלושים וארבע. אך לצערי היה זה טלפון אחד מיני רבים מידי יום. בעוד שכולם מסוגרים בביתם ובתוך עצמם ודואגים לבריאות שלהם ושל המבוגרים בסביבתם, נדמה שיש קבוצה מסויימת שנדחקה הצידה. עושה רושם ששכחנו שמלבד ההורים שלנו או סבא וסבתא יש לנו קרובי משפחה וחברים שהם אמנם לא נחשבים לאוכלוסייה בסיכון אבל הם צריכים אותנו כעת יותר מתמיד.
אלו הם כמובן הרווקים והרווקות שבינינו, למעשה כל מי שלא נמצא בזוגיות אלא לבד בתקופה קשה שכזו. תקופה בה נדמה לכולנו שהזמן עצר מלכת: הרחובות ריקים, הכל סגור ואנחנו סגורים בבית. וברקע החדשות הקודרות והמפחידות, אווירת החג נעלמה כלא היתה ואפילו ארוחות החג המשפחתיות התבטלו.
כשדכנית אני רגילה למטר שיחות לפני חג הפסח. אלו הן שיחות המאופיינות בחששות ותלונות על האמא והדודה עם המבטים והשאלות הנוקבות בשולחן ליל הסדר, אבל לזה לא ציפיתי וגם לא יכלתי להתכונן: הודעות ושיחות שוברות לב מכל מי שמצא את עצמו לבד במערכה. "אם לפני חודש רציתי זוגיות" אמרה לי לימור "היום אני רוצה את זה עד כאב. למעשה אני צריכה יותר מרוצה." היא סיפרה לי בייאוש שהדחף להכיר, שבזמן אחר יכל היה להיות מעולה, פוצע אותה כעת במקומות העמוקים ביותר. כי גם בה כמו ברבים אחרים בוער לצאת החוצה, לחפש ולמצוא זוגיות אבל פשוט אי אפשר כי אסור לצאת מהבית. בעקבות כך הייאוש גובר: "הלוואי והיה לי עם מי לחלוק את התקופה הנוראה הזו." כתב לי דורון, רווק בן ארבעים. אז נכון שיש לדורון חברים ומשפחה אבל זה פשוט לא אותו הדבר.
כולנו מחפשים אוזן קשבת וכתף להישען עליה, אדם שנוכל להיות לצידו בטוב וברע. ושלא נדבר על דנית שחושבת בלי הפסקה על יוני האקס המיתולוגי שלה. כבר עברה שנה מאז שנפרדו. היתה זו החלטה משותפת ושכלתנית שהרי מעבר לכך שלא הסתדרו, היו להם שאיפות ומטרות שונות שפשוט לא התאימו. אבל הלב, התשוקה והכימיה האפילו על השכל הישר והם נשבו במערכת יחסים אינטנסיבית ואף הרסנית. היום במבט לאחור היא מבינה שהקשר הזה נועד מראש לכישלון אבל זה לא מנע ממנה להתגעגע אליו ולשלוח לו הודעות אל תוך הלילה בשבוע שעבר. איני יודעת אם אלו הן תופעות לוואי של נגיף הקורונה או שמא מדובר ברגשות שהודחקו. שילוב הפאניקה מקץ העולם והשעמום המתמשך גרמו לכולנו לאבד את ההיגיון ולהתמסר לבדידות ולפחד.
ובכל זאת מה עושים? איך הופכים את הלימון ללימונדה? ראשית כל עלינו לצאת מהבועה של עצמינו ולהביט לצדדים: להיזכר בכל אותם חברים, מכרים וקרובי משפחה שלא נמצאים כרגע בזוגיות ופשוט להיות שם לצידם. אז נכון אי אפשר ליסוע ולבקר אבל כן אפשר להתקשר ולנהל שיחות טלפון קצרות מידי פעם ולהראות התעניינות. בכדי להפיג את הבדידות של עצמינו, אפשר לבצע שיחות טלפון יזומות בזום עם חברים פנויים כמונו ואפילו לקבוע ל"ארוחת ערב" משותפת. ניתן להירשם לקבוצות חדשות בפלטפורמות מקוונות או לפתוח פרופיל חדש (וחינמי) באתרים ואפליקציות הכרויות בהם לא ביקרנו לפני כן. כי למרות שלרובנו נדמה שזה לא הזמן המתאים להכיר שהרי למי בכלל יש חשק עכשיו למצוא אהבה אז דעו שההיפך הוא הנכון: הבדידות נוכחת כעת יותר מתמיד ולכן כולנו כמהים לאהבה.
למי מכם שבכל זאת פחות בעניין ניתן לנצל הזמן ל"ניקוי רעלים" וחשבון נפש. התרכזו בעצמכם ובמה שטוב לכם וטפחו תחביבים ושגרת יום חדשה שתעשה לכם טוב. אפשר לבצע תרגילים שיעזרו לכם למצוא זוגיות נכונה כשכל זה יסתיים: ניתוח מערכות יחסים קודמות, ניתוח תכונות של אקסים, מציאת הדימיון בין כולם והסקת מסקנות ואף בניית פרופיל בן זוג מעודכן ונכון. זכרו תמיד שזוהי תקופה ולכן היא זמנית בלבד. מה שלא הורג רק מחשל. עושה הרושם שנצא ממנה מחוברים לעצמנו ולסביבה, מאוחדים וחזקים יותר מתמיד. היו סבלנים וגם זה יעבור. האהבה מחכה מעבר לקורונה
סיון קנטי אביטן- מנכ"לית ומייסדת The Exclusive Dating Clubיועצת דייטינג ושדכנית
סיון קנטי אביטן- מנכ"לית ומייסדת The Exclusive Dating Clubיועצת דייטינג ושדכנית